זעקה גדולה. בימי עניה ותעיה, נתקבץ כפסטיבל ונבקש רחמים. נחלתנו נהפכה לזרים. שמחתנו החלולה נהפכה לאבל מחולנו. לתת שבט אמנים בין יהודה ובין ישראל, לתת את הדין גופא. בפה מפיק מרגליות, נדרוש: דת דן ״יהי-דן נחש… עלי-דרך הנשך עקבי-סוס״. נעלה עושי-מלאכה ערומים לתיאטרון רמי לוי קולנוע נטוש בנוי לתלפיות, ונרד חושבי-מחשבות לחוף-יפוא מוזיאון פסלים ואנשים מתדרדרים. נתמלא חכמת לב לעשות מלאכת חָרָשׁ מן חוף ועד בירה. נקומם את-הבל-הווינו ונספר עלילה בזויה מין פח לפחת, בין שמאל וימין, נערום צרינו ושונאינו דולקים מכל עבר ונגבור בקרבנו אבדון.
דין וגבורה, חסד ואמת – היכן הם? נצלול מעמקים, תחנוני הוויית דת דן יחדיו, עכשיו, נרננה את מקצב דלות הרוח והחומר: דת דן, דת דן פקק תנועה בין ערים, בתופים ובמחולות, אסונות סביב. נתפלל יחד בהתעוררות הטקסים בתוך ישראל בתוך יהודה חרש אחים בפי אמנים ומוסדות המזמור: דת דן, דת דן זו קריאת קודש, מתוך מדבר הכתיבה, נעלה ונרד, נמצא את החוק ונפקירו. שומו שמיים, נמצא שבט אבוד! פניו מערבה, מזרחה, גופו תיכון ישראל-פלסטין, זכרונותיו גלות אשור ואודסה, חלומותיו רכבת טרנס-טהרן-איסטנבול. מן החרם טובים יעלוזו, מן האימה שורדים ירקדו. במקום לדון את הדת לבטלה, נעשה את ההכרעה להישאר כאן: ביתנו דת דן ישובו לתיאטרון יקירי ירושלים ויבנו את המציאות תפארת מוזיאון. ידמיינו, יתלכלכו, יתנסו, בדין וגבורה, כנחשים, יסתפקו (לעת עתה) בהוויית דת דן